שירביט חברה לביטוח בע"מ נ' אטיאס ואח'

פסק דין

1. תביעת שיבוב בגין תאונת דרכים מיום 1.10.04, בשעת בוקר, במושב מנחמיה.

ברכב שבוטח על ידי התובעת נהג מר אביחי פרי (להלן: הנהג).

ברכב המעורב בתאונה נהג מר מרדכי (מוטי) אטיאס ז"ל, שנפטר ביום 17.3.2010 (להלן: המנוח), שהוא הנתבע 1, שהפך נתבע "פורמלי". הנתבעת 2 היא המבטחת שלו, חב' איילון (להלן: הנתבעת).

2.הנתבעת העלתה טענת סף: כי היא פטורה מתשלום על פי הפוליסה, משני טעמים מצטברים:

א. המנוח לא דיווח לה על התאונה, ובכך הפר חובתו כלפיה על פי הפוליסה ועל פי חוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981 (להלן: חוק חוזה הביטוח). הנתבעת טוענת כי בנסיבות אלה היא פטורה מתשלום על פי הפוליסה, בהתאם להוראות סעיף 24 לחוק חוזה הביטוח.

ב. בהעדר דיווח על ידי המבוטח, לא ידוע לנתבעת אם הנסיעה שבמהלכה אירעה התאונה היתה מכוסה על ידי הפוליסה, ובאופן ספציפי: האם לא חלות ההחרגות לגבי גילו של הנהג (גיל מינימלי: 24), ולגבי תוקף רישיון הנהיגה שלו (רישיון תקף במשך שנה לפחות לפני התאונה).

עוד טען ב"כ הנתבעת כי יש לדחות את התביעה גם בשל שיהוי: התובעת ישנה על זכויותיה במשך למעלה מחמש שנים, ובכך גרמה לנתבעת נזק ראייתי.

3.ב"כ התובעת השיבה כי סעיף 24 לחוק חוזה הביטוח אינו קובע פטור מוחלט ואוטומוטי של המבטחת, במקרה של אי דיווח על ידי המבוטח. הוראת הסעיף היא: "לא קויימה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23 (ב) במועדה [מדובר בחובת הדיווח ובחובה לסייע למבטח להשיג מידע ומסמכים שדרושים לבירור חבותו - י.ק]; וקיומה היה מאפשר למבטח להקטין את חבותו, אין הוא חייב בתגמולי הביטוח, אלא במידה שהיה חייב בהם אילו קויימה החובה".

בהמשך הסעיף נקבע כי הוא לא יחול בכל אחד מהמקרים הבאים:

1). "החובה לא קויימה או קויימה באיחור מסיבות מוצדקות"; [חריג זה אינו חל בענייננו].

2). "אי קיומה או איחורה לא מנע מן המבטח את בירור חבותו ולא הכביד על הבירור" [חריג

זה חל באופן חלקי בענייננו].

ב"כ התובעת טוענת כי סעיף 24 האמור אינו פוטר את המבטחת מחבותה אלא מגביל אותה למידה שהיתה חייבת בה, לו קויימה חובת הדיווח. עוד טוענת היא כי במקרה זה התאפשר בירור חבותה של הנתבעת באמצעות המידע שמצוי בדיווח של הנהג לתובעת ובתעודת הפטירה של המנוח: הדיווח של הנהג לתובעת, על גבי הטופס שמיועד לכך, צורף לכתב התביעה. דו"ח זה הוא מיום 3.10.04, יומיים לאחר התאונה. על פי דו"ח זה, הנהג ברכב המעורב היה מוטי אטיאס. ב"כ הנתבעת טען כי מרדכי אטיאס הוא שם נפוץ למדי, אך מנגד הצביעה ב"כ התובעת על כך, שבעלת הפוליסה היא גב' מלכה אטיאס, שכתובתה: רח' הנורית 2/3, מנחמיה, וזו אף כתובתו של הנהג, מוטי אטיאס, שנרשמה אף היא בדו"ח האמור. מנחמיה היא יישוב קטן. אין זה סביר שברח' הנורית 2/3 ביישוב זה מתגוררים שני אנשים בשם מוטי אטיאס, וזאת בצירוף לשמה של בעלת הפוליסה, דבר שמצביע לכאורה על כך שהנהג היה בעלה (או קרוב משפחה אחר) של בעלת הפוליסה. עולה איפוא, על פני הדברים, כי הנהג המעורב היה המנוח, מר מוטי אטיאס. בתעודת הפטירה של המנוח רשום תאריך לידתו: 17.9.1950. מכאן שבעת התאונה היה המנוח כבן 54, והוא עונה על מגבלת הגיל שבפוליסה. בתעודת הפטירה רשום גם מספר תעודת הזהות של המנוח, נתון שבאמצעותו יכלה הנתבעת לברר אם היה לו רישיון נהיגה תקף במשך השנה שקדמה לתאונה.

בהתאם לכך טענה ב"כ התובעת כי למרות אי הדיווח על ידי המבוטח, הרי עם קבלת כתב התביעה והמסמכים הנלווים, לרבות תעודת הפטירה שהומצאה בשלב מאוחר יותר, יכלה הנתבעת לדעת כי הנהג הוא המנוח וכי לא חלה לגביו החרגת הגיל שבפוליסה, ויכלה אף לברר אם חלה ההחרגה הנוספת, לגבי תקופת תוקפו של רישיון הנהיגה שלו, עובר לתאונה.

בהחלטה שנתתי (בעמ' 3 לפר') כתבתי כי ניתן יהיה להשהות את מתן פסק הדין על מנת לאפשר לנתבעת לבדוק את עניין תוקף רישיון הנהיגה של המנוח במועד הרלבנטי לתאונה, אך ב"כ הנתבעת אמר בסיכומיו (בעמ' 9 לפר') כי אינו מבקש השהייה כזאת.

אשר לשיהוי שנפל בטיפולה של התובעת בתאונה: ב"כ התובעת אמרה בסיכומיה כי לא ידועה לה הסיבה לאי הטיפול בתאונה במשך מספר שנים. היא מסרה כי בשנת 2008, כארבע שנים לאחר התאונה, פנתה התובעת אל חב' מנורה, שנרשמה בדו"ח הנהג כמבטחת של רכב המנוח, אך הסתבר כי המבטחת בביטוח צד ג' היא הנתבעת ולא חב' מנורה. התובעת פנתה אל הנתבעת במרס 2009, כשנה לפני פטירת המנוח. ב"כ התובעת טענה כי הנתבעת לא הראתה שניסתה לקבל אז דיווח מהמנוח אודות התאונה, למרות שהדבר היה כשנה טרם פטירתו, ולא הראתה כי ניסתה לאתרו או כי פנתה אליו ולא נענתה. על כן טענה ב"כ התובעת, כי בנסיבות של מקרה זה, לא נמנע מהנתבעת לברר את חבותה - על אף אי-הדיווח על ידי המנוח ועל אף השיהוי מצד התובעת - ועל כן, ובהתאם להוראות שבסעיף 24 לחוק חוזה הביטוח, אין הנתבעת יכולה לטעון לפטור מחבותה על פי הפוליסה, במקרה זה.

ב"כ התובעת חלקה אף על טענת ב"כ הנתבעת, כי די בשיהוי מצד התובעת כדי לדחות את התביעה. ב"כ התובעת טענה כי המחוקק ערך את מאזן השיקולים הנאות לעניין זה וקבע את מועד ההתיישנות לשבע שנים. אין מחלוקת כי התביעה הוגשה טרם חלוף תקופת ההתיישנות. על כן אין בסיס לדחותה בשל שיהוי.

ב"כ הנתבעת טען כי בשל השיהוי נגרם לנתבעת נזק ראייתי. נזק זה ניתן היה, במקרה דנן, לרפא או לפחות לצמצם מאד, בכל הנוגע לבירור חבותה של הנתבעת על פי הפוליסה, אך הנתבעת לא הראתה כי פעלה לשם כך (למעט ניסיונה להשיג את תיק המשטרה, אשר נענה, לדברי ב"כ הנתבעת, בתשובה כי לא נמסר למשטרה דיווח על התאונה).

אני מקבלת את טיעוניה של ב"כ התובעת כנגד טענות הסף של ב"כ הנתבעת, ועל כן לא תידחה התביעה על הסף.